בזמן שהעולם עובר תהליך עיור מהיר מאי־פעם, מתפתחת סדרה חמקמקה של השלכות בומרנג שקושרות בין דוקטרינות ביטחון בערים שבצפון הגלובלי לבין אלו שבדרום. השפעות אלה מחלחלות אל תוך טקטיקות השליטה של המדינות בחיי היומיום בערים.
על תעשיית המוות ומכונת המלחמה, על הברגים הקטנים וחסרי הדעת, על רצח המוני ושרירותי, על הקלות הבלתי נסבלת של האשמה, וגם של הטלת האשמה, ועל היחיד שנדרס בידי קולקטיבים: מסה קלאסית שנכתבה לפני 80 שנה ורק הופכת רלבנטית יותר מיום ליום.
השינויים בעולם העבודה בעשורים האחרונים יצרו מעמד גלובלי חדש - הפרקריאט. הצרכים והמצוקות של המעמד הפגיע - ולכן המסוכן - הזה, מחייבים אותנו לחשוב מחדש על המושגים והפתרונות הפוליטיים שלנו.
המהפכה התעשייתית מסמנת מפנה בתולדות האנושות כי היא הציבה את הרווח מעבר לכל שיקול אחר. היא פירקה את החברה, הרסה את הכפרים וביססה מערכת אלימה של שליטה עולמית. למרות שאפילו זרמים בשמאל אימצו את הנחות היסוד של התיעוש, התרבות הדמוקרטית היא החלופה ההגיונית היחידה.
מתנגדי העבודה המאורגנת מאשימים פעמים רבות את ארגוני העובדים בניסיונות להשתלט על מקום העבודה. בקטע מספרה ״עבודה מארגנת״, מאששת ניצן תנעמי טענות אלה. ארגוני עובדים ראויים לשמם שואפים שהעובדים ינהלו את מקום העבודה, יהיו הבעלים של עבודתם ויאתגרו את ההיגיון הקפיטליסטי השולט בעולמנו. היא גם מסבירה מדוע זה יהיה טוב לכולנו.
היחס החצוי לתשוקה ההומוסקסואלית בחברה הקפיטליסטית נובע מהניסיונות הבורגניים לכונן זהות אישית שמבוססת על בעלות על קניין פרטי. דווקא שחרור של התשוקה הזאת מסייע לנו לחשוב על אופי חדש של יחסים בין אנשים.
הספר TAZ של חכים ביי ביקש לשלב בין פעולה פוליטית לפעולה רוחנית, ובין ערעור על הסדר החברתי לשאיפה לשחרור תודעתי. אך למרות היומרה הרדיקלית, ובחלוף 31 שנה, ניתן לתהות האם רעיונותיו של ביי אינם מסייעים היום דווקא בתחזוק הסדר הקיים.
כדי להתמודד עם משבר האקלים, מבטיחים לנו שכל מה שצריך לעשות הוא לעבור לאנרגיה "נקייה" ולצמיחה "ירוקה". אך כיום כבר ברור שהדבקות בצמיחה הקפיטליסטית מחייבת ניצול בלתי פוסק של משאבים שבסופו קריסה אקולוגית.
במשך זמן רב מדי טשטשה הרטוריקה האינדיווידואליסטית של "דאגה עצמית" את יכולתנו לעבוד בצורה קולקטיבית למען מטרות משותפות. החברות הפוליטית עוסקת באחריות הדדית – אחריות שהופכת אותנו לטובים וחזקים יותר ממה שאנחנו יכולים להיות לבדנו.
השיח העכשווי על אוטומציה הוא תגובה למגמה עולמית ממשית: ישנן מעט מדי משרות עבור יותר מדי אנשים. אולם שיח זה מתעלם מהמקורות האמיתיים של המגמה: נסיגת התעשייה, התכווצות ההשקעות, ואליטות אולטרה־עשירות אשר חוסמות את הדרך אל חברה שבה המחסור הוא נחלת העבר.
'כלכלה עניה', ספרם של הכלכלנים זוכי פרס נובל אבהיגי'ט ברנג'י ואסתר דופלו, מבקש לסייע לעניים על ידי שילוב בין ניסויים אקראיים ויצירת תמריצים. בפועל, גישתם מתעלמת מהגורמים המערכתיים לעוני ומגנה על הסדר הכלכלי הנאו־ליברלי.
מבקרי השוויון טוענים שעוני הוא הבעיה ולא האי־שוויון, ושביקורת על פערים בחברה נובעת מקנאה. אבל יש סיבות טובות להתנגד לאי־שוויון בפני עצמו ולתוצאות שהוא גורם.
המועסקות בשירותי הבריאות, החינוך והרווחה נתונות לרפורמות חוזרות ונשנות הפוגעות בתנאי העבודה שלהן. התמודדות והתנגדות לרפורמות מצריכה בנייה של גשרים וקואליציה רחבה של מקצועות הטיפול.
עד עתה, ארגוני עובדים והתנועה הסביבתית לא השכילו לשתף פעולה ולעתים מצאו את עצמם משני צדי המתרס. כדי להתמודד עם האתגרים של ימינו הם יהיו חייבים למצוא את נקודות ההשקה ולעצב יחד חזון משותף.
'דוקטרינת ההלם', ספרה של נעמי קליין, רכש מעמד קאנוני בשמאל העולמי והפך למושג מרכזי בביקורת הנאו־ליברליזם. אך כשליה של 'דוקטרינת ההלם' הובילו לכך שגם קליין נסוגה ממנה והדוקטרינה נותרה לא יותר מאשר לוגו.
בראשית המאה ה־20 הפציפיזם ינק ממסורות מחשבתיות מגוונות, אך מלחמות העולם ותוצאותיהן הבהירו: החתירה לשלום חייבת להיות מעוגנת בחזון חברתי שבמרכזו סולידריות כלל אנושית.
התעמולה הימנית טוענת שסוציאליזם הוא אויבו של חופש הפרט. האמת הפוכה לחלוטין: סוציאליסטים פועלים כדי ליצור את התנאים החומריים שבהם בני אדם יוכלו להיות חופשיים באמת, ללא האילוצים הנוקשים שהקפיטליזם מטיל על חייהם.
התיאוריה המוניטרית המודרנית, שמצדדת בהדפסת כסף וגירעונות תקציביים, עברה בשנים האחרונות משולי השיח הכלכלי למרכזו. אך מה שנעדר מהשיח הזה הוא מי יהנה מהזרמת הכספים - האליטה הפיננסית או האוכלוסייה בכללותה.
בריטניה בשנות השבעים הייתה כר פורה להתפתחות של סגנונות מחאה ששילבו אופנה, מוזיקה ותרבות. הניסיונות להבין את הזרמים המחאתיים־התרבותיים האלה בהיסטוריה הבריטית מספקים צוהר להבנת פוליטיקת המחאה של ימינו.
טכנולוגיות דיגיטליות מוצגות כפתרון לחוליי מערכת החינוך וההשכלה וכאמצעי לצמצום פערים. אך הטכנולוגיות האלה אינן נייטרליות אלא משוקעות בתרבות ובחברה שבתוכה הן נוצרו.
המסורת המרקסיסטית לאחר מלחמת העולם השנייה מיעטה להתייחס לשואה. ארנסט מנדל היה אחד הבודדים שניסה להבין את השמדת היהודים מתוך הקטגוריות של המרקסיזם הקלאסי.
ההתנהלות סביב חיסוני הקורונה חושפת את הבעיות בתעשיית התרופות העולמית, המתאפיינת במחירים גבוהים של תרופות, רווחי עתק של התאגידים ופערים עצומים בנגישות לבריאות.
הרעיון של הכנסה בסיסית אוניברסלית צובר פופולריות בעקבות משבר הקורונה, ומוצג כפתרון לרבות מבעיות הקפיטליזם. בפועל הוא מביע הגיון נאו־ליברלי מופרט המתמקד רק בהשתכרות וצריכה אישית, במקום הגיון חברתי המבקש לשנות את צורות הייצור, העבודה והתשתיות הציבוריות.
ישנן שתי פרשנויות רווחות לקשר בין הכיבוש לקפיטליזם, שכל אחת מהן מזהה באחד המרכיבים את הגורם המכריע. אבל היחס בין הכלכלה לפוליטיקה הוא שאלה דינמית שהתשובה עליה יכולה לייצר אופקים פוליטיים חדשים.
ההון בימינו הוא נכס שמקנה שליטה ועוצמה למיעוט קטן. מערכת כלכלית צודקת ויעילה צריכה לקדם דמוקרטיזציה של ההון שתבטיח את האינטרסים של העובדים וכלל הציבור.
חברות בערבון מוגבל הן תרומה ייחודית של הקפיטליזם שמקנה לתאגידים שליטה נרחבת עם סיכונים מעטים. בעלות כלכלית חייבת להיות דמוקרטית ולהפוך רווחים למוצר ציבורי.
סוציאליסטים מציבים את מושג המעמד במרכז הניתוח החברתי והפוליטי שלהם, לעתים עד כדי התעלמות מסוגיות של גזע. אך בין העמדה הזאת לעמדה שרואה בגזענות סוגיה נפרדת ואוטונומית, קיימת אלטרנטיבה - ניתוח של הדרכים השונות שבהן גזע ומעמד מבנים האחד את השני.
לאחרונה נפוץ המושג פוסט קפיטליזם כתיאור של מגמות המובילות אל מעבר למערכת הכלכלית הקיימת. אך המושג משקף בלבול מושגי שמתעלם מהתפיסות וההישגים של הסוציאל־דמוקרטיה ותנועות הפועלים.
